השפלה 3, כפר-סבא 4440003

tamimachnai@hotmail.com

Tel: 054-6635984

  • YouTube - Grey Circle
  • White Facebook Icon

© 2017 by Tami Machnai. Proudly created with Wix.com

 

כאב הפרידה - סיפור קונמארי אישי

"אני צריכה את עזרתך" היא אמרה. "כבר כמה חדשים מאז שעברתי לכאן ואני מסובכת ומסתבכת. מרגישה שאני בלופ שאני לא יודעת איך לצאת ממנו, עניינים שאני לא יודעת איך לפתור...יש גם איזה פחד שמלווה אותי ורגשות שלא מספיק ברורים לי.אני מרגישה שאני לא יכולה לבד.מרגישה בדידות.תוכלי לבוא?"
באתי.
צעירה מקסימה, רווקה, יפה ומצליחה בעבודה, דירה קטנה שמתאימה לה מאד בסכ"ה - בגודל, בפונקציונליות, נעים לה בה בסכ"ה, ריהוט יפה, ביתי .
ואז  אנחנו מסתובבות בבית , היא מספרת ומראה שהכי קשה לה סביב נושא הבגדים. היא רוצה להיפרד מהרבה מהם, יש לה יותר מידי, האכסון מעיק, לא פתור, חדר שמשמש אותה כחדר ארונות אבל לגמרי לא הגיוני ולא פונקציונלי. היא לא יודעת מה לעשות, רק יודעת שהיא לא יכולה ככה. לא מצליחה למקד מה מציק לה בדיוק. קנתה כבר המון סלסלות והן סתם עומדות שם. קיפלה והתבלגן. הוציאה כבר החוצה שקיות, היא כבר בתוך התהליך ובכל זאת....

 


במהלך היום אנחנו ממיינות, בוחרות, מדברות, מקפלות ותולות. עוד חולצה ועוד חולצה,חצאיות, כולן יפות, יפות מאד ומחמיאות, נשיות, בטעם ובשיק.  ואז עוד שמלה ועוד שמלה ועוד שמלה- ושוב, כולן מקסימות, יפות, מחמיאות,בטעם ובשיק.

ואז צעיפים, מעילים, נעלים יפהפיות...

 

אני שמה לב שהיא הולכת ונעשית יותר ויותר שקטה.

 

אני רואה אותה מוציאה המון, מתלבטת. אנחנו מתכננות לאן נמסור את זה והיא שלמה עם זה מאד. היא עובדת בחריצות לפי הנחיותי, ממוקדת ומתקדמת ללא הפסקה בעוד אני מטפלת בינתיים בחדר הארונות שלה: תולה, מקפלת ומארגנת אותו מחדש.

היא נחושה. אבל העניים שלה מספרות לי שהיא עצובה.

 


אני בודקת איתה אם היא רוצה שאהיה לידה, שנדבר, שאייעץ לה אולי או שאהיה יותר צמודה אליה במה שהיא עוברת והיא אומרת לי שטוב לה שאני בסביבה, ושהיא רוצה להמשיך ככה.

 היא אומרת שידעה שזה יהיה לה קשה אבל היא חיכתה לזה ושזה נותן לה כוח שאני פשוט לידה, פשוט איתה, כמו הורה שנמצא ליד הילד, בחדר ליד.                             והיא עצובה...
ואז אני עוצרת אותה ופוסקת שמספיק לעת עתה. שהיא עשתה המון ליום אחד. המון!!!
העיניים היפות שלה בקושי עוצרות דמעה ואני שואלת אם היא מסכימה ויכולה לשתף אותי קצת במה שעובר עליה?

"אני לא יודעת....אני צריכה עוד לעבד את זה. אני רוצה מאד לשחרר, הכל העיק עלי כבר יותר מידי, חיכיתי לזה. אבל אני מרגישה גם עצב גדול.לא יודעת מהו."


אני מעודדת אותה לדבר עוד קצת על העצב שלה והיא מהססת.
אני שואלת אותה אם היא זוכרת שספרה לי כבר בשיחת הטלפון הראשונית בינינו שהרבה מהבגדים הללו היא קבלה מאמא שלה או קנתה ביחד עם אמא שלה? שלרוב היא הולכת איתה לקניות?
"כן.... אמא שלי.. אגרנית קשה ..הבעיה שהיא אפילו לא מתחילה להתקרב לקצה המודעות לגבי זה. היא נתנה לי כל חיי בגדים שהיא קנתה לי, בגדים שווים ויפים, או שאנחנו הולכות ביחד לקניות - אני מודדת בגד ומתלבטת לגביו ואז היא אומרת לי "זה מקסים עליך, אני אקנה לך!" היא כל הזמן מפנקת אותי . ואני אוהבת אותה, אוהבת להיות ולבלות ולקנות איתה אבל.... היא מעמיסה עלי.... זה מעמיס עלי....האגרנות שלה שחייתי בתוכה כל חיי (ואפילו לא הייתי מודעת לכמה קשה היא) – כל זה בולע אותי.

זה מעיק עלי כאן בבית הקטן הזה...זה כאילו לא שלי.זה שלה....
"ובגלל שהיא כל כך לא מודעת", אני בודקת, "אולי את לקחת את התפקיד ועכשיו את עושה את הקאט לעול הזה - לא רק בשבילך אלא גם.... בשבילה? " אני שואלת

"כן" העיניים שלה נעורו. "את מבינה - אף פעם לא מרדתי...זה המרד השקט שלי. זו שימת הגבולות האישית שלי.
"ובת כמה את?" אני שואלת
"בת שלושים ושתים" היא עונה
אני מתבוננת בה רגע. משתהה בחיוך מבין.
" אז כל הכבוד לאומץ שלך!! כל הכבוד שאחרי 32 שנה את מצליחה להיפרד מהמקום הזה סוף סוף, שאת עושה צעד כל כך גדול בכוונו.בכוונך. צעד שיש בו עבורך משמעות כל כך גדולה! אני חושבת שזה נפלא -כי זה בשבילך. אמא שלך אפילו לא צריכה לדעת מה שחררת או לא שחררת היום כי זה ממש לא משנה. זה שלך. האגרנות היא כנראה שלה ואת הרגשת והחזקת את זה ביחד איתה כל חייך באופן לא מודע, ועכשיו את אומרת: די!

"אני צועקת די!" היא השיבה לי בשקט. "זה בכלל לא המה וכמה, באיזה חולצה או שמלה אבחר, או כמה זה יפה או מתאים לי....זה התפקיד הזה... המקום שאני מחזיקה באגרנות הזו, איתה, אולי בשבילה...כאילו להיות איתה באחווה. אבל זה יותר מידי בשבילי...יותר מידי! "

 


ואז היא חושבת לעצמה רגע ואמרת: "את יודעת? לאחרונה שמתי לב שהתחלתי להציב לה גם גבולות בעוד דברים ואני חושבת, בעצם אני בטוחה, שזה חלק מהתהליך הזה. אני צריכה את הגבולות שלי ואת הדרך שלי, הכמויות שנכונות לי, המקום שלי, הדיוק שלי... אני לא רוצה את התפקיד הזה יותר.

 

מאוחר יותר סיפרה לי שהיא בת יחידה שהיא עטופה מאד כל חייה ואהובה מאד.

"את נהדרת , ותמשיכי להיות בת נהדרת!" אני אומרת, "ויש לי הרגשה שעכשיו זה אפילו יגדל כי את לומדת מקום חשוב של אהבה וקשב לעצמך, קשה ככל שיהיה. היום התאמנת על זה ועברת בתוך העצב הזה והבנת אותו . וככל שאת מבינה אותך , שלמה יותר עם מי שאת, כשאת מדויקת וקשובה לרגשותיך, כך יש לך גם יותר אהבה לסביבה, לאנשים שיקרים לך. וזה מבחינתי הנצחון האמיתי שלך."

 

כשיצאתי חיבקתי אותה. ראיתי שהוקל לה.

הוצאנו בערך 7 שקיות ענק באותו יום לקחת למעון לנשים מוכות, אבל ההישג האמיתי של היום הזה היה התובנה שלה וההקלה האישית, הפרטית, הצמיחה שהתהליך אפשר לה, העובדה שהיא עברה את זה ולא התמוטטה.                                        

להפך! הוקל לה, היא התחזקה, העובדה שהיה פה שחרור אמיתי מבפנים.

 

כשנהגתי חזרה הביתה נזכרתי במה שהמנטורית שלי אמרה לי פעם: "כדי לעשות סדר צריך לעבור בכאוס וזה אף פעם לא קל, אבל מי שעובר בו –מרוויח! "
"...מרוויח בענק..." חשבתי לעצמי ונסעתי מהורהרת (ומחויכת) הביתה.

 

 

..........

שלכם,

תמי

 

 

 

.

Please reload

Blog

פוסטים

מה קורה כאשר יותר מדי חפצים "מעוררים שמחה" ?

June 11, 2018

1/10
Please reload

ארכיון
Please reload

Follow Me
  • Grey Facebook Icon
  • Grey Twitter Icon
  • Grey Instagram Icon
  • Grey Pinterest Icon